להחזיר למחוזותינו את השיח הקשוב

בחודשים האחרונים הפך הבית המשותף שלנו, מדינת ישראל, לבית שסוע, כואב ומפולג. ההסטוריה שלנו כעם רצופה מחלוקות ומלחמות פנימיות, שהגיעו אפילו לכדי חורבן הבית. כל מחלוקת מביאה לידי ביטוי התנגשות לגיטימית בין תפיסות עולם, עמדות, אמונות ונקודות מבט והשקפה. אבל כשהמחלוקת עוברת לפסים אישיים, כשאנחנו מאבדים את היכולת (ואת הנכונות והרצון) להקשיב, כשאנחנו מאבדים את היכולת לחוש אמפתיה לכאבו של האחר – המחלוקת עלולה להיות תחילת הסוף של הבית שלנו.   ולכן, מתוך אחריות ואכפתיות לבית הזה, הישראלי בכלל והגולני בפרט, אנחנו מבקשים לבנות שיח אמיתי, חשוף וגלוי, תוך שמירה על גבולות השיח ועל הקשבה מלאה לכל הקולות.

לכאורה יש פה שני מחנות, ניצבים זה מול זה, מתריסים, נאחזים בעלבונות ישנים וחדשים, מחזיקים 'באמת המוחלטת' המונחת לכולנו בכיסים: מצדו האחד של המתרס, המחנה האמוני, הציוני, אוהב את ארץ ישראל ואת עם ישראל (ומכונה ע"י 'הצד האחר' – לאומניים – שלא לאמר: גזעניים....); ומהצד השני, רודפי שלום וצדק, מאמינים בזכויות אדם ואזרח, בעקרונות הדמוקרטיה (להלן – עוכרי ישראל, ששששמאלנים, יפי נפש, שלא לומר: בוגדים...)

ואני, אנה אני באה? תושבת הגולן, יהודיה וציונית, מאמינה בכל לבי בשויון זכויות והזדמנויות לכל אזרחי ישראל? לאן נעלמה האפשרות, הזכות והיכולת שלנו להביע עמדה – שלא תְּזַכֶּה אותנו, אותי, מיד בתיוג, ב'קופסה עם כתובת'?
למשל: מתנגדת מאד למהפכה השיפוטית העומדת לנחות עלינו = שששמאלנית. חושבת שהרפורמה (שבוטלה בנתיים) של הלימודים ההומניסטיים היתה שגויה, בעיקר בדרך ובהיבט של התוצאות הצפויות = ימנית קיצונית. מאמינה שזכותו של כל אדם, יהודי או ערבי, לעלות להר הבית ולשאת תפילה לאלוהיו = ימנית קיצונית. מתנגדת מאד להכרזות הלוחמניות כגון: "נראה להם מי פה בעל הבית" = ששששמאל בוגדני.

מבקשת להחזיר למחוזותינו את השיח הקשוב, האמפתי הלא מתלהם, את ההבנה ששוֹנוּת היא ברכה, מקור לעושר רעיוני ואידיאולוגי, שמחלוקת היא לגיטימית; מבקשת להזכיר שהבית המשותף שלנו הוא הבית של כולנו, יהודים, ערבים, דרוזים, דתיים, חילוניים, מסורתיים, אנשי ימין ואנשי שמאל. מייחלת לכך שנמצא ביחד את הדרך לממש את החזון המופלא שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות – להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, מושתתת על ערכי הצדק והשויון, מהווה בית אמיתי לכל אזרחיה ותושביה.