מילה במקום

נתחיל מהסוף - הזוכה במקום הראשון היא משלנו! ניצן יוגב מנטור היא הזוכה בתחרות הכתיבה 'מילה במקום' של הליקון ואיגוד מנהלי הספריות הארצי. ניצן נשלחה לתחרות הארצית כנציגת הגולן לאחר שזכתה בשלב המקומי הגולני של התחרות עם השיר הנפלא 'ציפה הפוכה'.

ועכשיו נחזור להתחלה. תחרות 'מילה במקום' לכתיבת שירים וסיפורים קצרים, מתקיימת זו השנה השניה בעשרות רשויות ברחבי הארץ. בגולן חברנו יחד - ספריית קצרין וספרייה אזורית גולן ונרשמנו לתחרות.

הנושא השנה היה 'בין מים למים', ולשמחתנו עשרות טקסטים נוגעים ללב, אישיים ויחודיים הגיעו אלינו, פרי עטם של תושבי הגולן. גייסנו צוות שופטות מומחיות, נשות מילים וספרות: רונית אוחנה מכפר חרוב - כותבת, במאית, מנחת תיאטרון וסדנאות כתיבה . דבורה מוי מאבנ"י אית"ן - מורה לספרות ומנהלת ספרייה בגמלאות. ענת רגב-רישין מקצרין - מורה לשפה בגמלאות, כותבת ומנחת סדנאות. צוות השופטות קרא בעיון את הסיפורים והשירים ולאחר דיון מעמיק, בחר את שלושת המקומות הראשונים:

במקום השלישי, מאיה פ. ברקוביץ' מכפר חרוב, עם הסיפור 'בין מים למים אני נוצרת'. מנימוקי השופטות: "כתיבה מקורית ועשירה המשרטטת ביד רגישה את אחדות הניגודים, את הכמיהה לסימביוזה והצורך בנפרדות, את הפער בין השלווה בתוך הרחם לחיים עצמם"

במקום השני, אסף ריבל מעין זיוון, עם הסיפור 'גאולה במדבר'. מנימוקי השופטות: "סיפור מסע כתוב היטב על גאולה כפולה, פיזית ורוחנית... ניכרת שליטה נפלאה בשפה, רוחב יריעה וגם הומור עצמי."

במקום הראשון, ניצן יוגב מנטור,  עם השיר 'ציפה הפוכה'. כך כתבו השופטות על היצירה: "שיר נפלא, המצליח לייצר חוויה רב-חושית, רוחנית ורגשית. איזון מושלם בין מה שכתוב למה שנרמז או שתוק. מים חיים. השם "ציפה הפוכה" מסקרן ומעורר למן הרגע הראשון."

בחודש ספטמבר התקיים ערב סיכום חגיגי בספריית קצרין, בו נחשפו שמות הזוכים והוענקו להם פרסים. הנוכחים בערב, משתתפי התחרות או תושבי הגולן אוהבי הכתיבה, נהנו ממפגש עם המשוררת והסופרת אורית גידלי ששיתפה בכנות כובשת במקורות הכתיבה שלה, בקשיים, ובשאלה מדוע בכלל אנו כותבים.

לאחר הזכיה בשלב המקומי, ניצן יוגב נשלחה כנציגת הגולן לתחרות הארצית ויצירתה הגיעה לצוות שופטים מקצועי שבחן את כל היצירות מרחבי הארץ. באירוע סיום חגיגי שהתקיים ב20.10 בראשון לציון, הוכרזו הזוכים, ובהתרגשות רבה התבשרנו שניצן זכתה במקום הראשון בתחרות הארצית! ניצן עומדת בפני הוצאת ספר שירה, ואנו מאחלות לה ששיריה הנפלאים יגיעו ויגעו בליבות קוראים רבים.

אנו שמחות על הזכות לאפשר פלטפורמה של כתיבה ופרסום בגולן, ומאחלות לכותבים ולכל אנשי הגולן המשך יצירה וביטוי, בכל גיל ובכל מצב.

תמי דה-לנגה, מנהלת ספריית קצרין, עדי קרוב, מנהלת ספרייה אזורית גולן

מקום ראשון - ניצן יוגב, נטור

צִיפָה הפוכה

אֶל הַמַּיִם
יוֹרֶדֶת שָׁלָב וְעוֹד שָׁלָב
הַיּוֹם לֹא מוֹדֶדֶת תְּנוּעוֹת
הַיּוֹם לֹא סוֹפֶרֶת בְּרֵכוֹת
הַיּוֹם שׁוֹמֶרֶת לְעַצְמִי
אֶת זְכוּת הַשִּׁיבָה
אֶל הַבְּרֵכָה הַמְּחֻמֶּמֶת
הָרִאשׁוֹנָה
שֶׁהֵשִׁיבָה לִי אַהֲבָה
כְּדֵי לְהִתְעַטֵּף עָלַי
לְהַשִּׁיל
שִׁלְיָה אַחַר ׁשִׁלְיָה
לְמַטָּה, רִצְפַּת הַקֵּרָמִיקָה תְּכוּלָה
וּקְרוֹבָה
הַכִּנֶּרֶת בַּחַלּוֹן, מַשְׁקִיפָה
וְהַבֶּכִי
זוֹרֵם מֵהָרַגְלַיִם
כְּמוֹ בָּסִים רוֹעֲדִים בִּמְסִבָּה
אֲנִי מַרְפָּה
וּמִתְהַפֶּכֶת בְּתוֹכִי
פָּנַי שׁוֹקְעוֹת בַּמַּיִם וְכָל כֻּלִּי נִפְרֶשֶׂת
הֲפוּכָה וְלֹא צְרִיכָה
דָּבָר, חַמְצָן אוֹ אֲרוּחָה אֲנִי
אֵינִי וּבוֹ בַּזְּמַן
אֲנַחְנוּ
 

מקום שני - אסף ריבל, עין זיוון

גאולה במדבר

אני כל כך צמא, החום מתיש אותי, נכנס עמוק מתחת לעור, לנקבוביות. הזיעה נוטפת, שוטפת, עוטפת את גופי במעטה לח של מליחות צרובה בניחוח סמיך של כבדות הגוף, הלב והנשמה. מים, אני צריך מים. לגמוע, לשתות להרוות, מקלחת קרה, קפואה, טבילה במעיין צונן- גאולה.
גאולה? איפה אני ואיפה גאולה. איך הגעתי לכאן בכלל? הרי אני מתעב את היובש הלוהט הזה, השמיים הבהירים תמידית, משמימים בדרכם הבלתי מיוחדת מדי יום ביומו. ערכים? אידיאלים? ציונות? בתוך החממה כשהטמפרטורה מטפסת אל עבר חמישים וחמש המעלות, כל מה שמעניין אותי הוא לנטוש, לברוח, להסתלק. לזחול עמוק אל תוך האדמה, להצטנן במעמקי היקום.
המחשבות עוברות וחולפות, הראש קודח, תוהה, חושב. מנסה לאסוף את עצמי, אך החממה סוגרת עלי ודומה שהשורות הולכות ומתמשכות, ללא סוף, תכלית ותוחלת כמו אני באיזה אזור דמדומים בסיוט מיוזע תחת השמיכה.
והעגבניות? הן בשלהן, ממשיכות לצמוח, להתפתח ולגדול ובה בעת, ללא בושה כלל ועיקר, מביטות בי בהבעה מלאת בוז, חסרות בושה, תוהות וודאי לעצמן מי זה החקלאי דה לה שמאטה שמנסה לגדל ולטפח אותן. מפונקות! פרזיטיות! מנוולות! מקבלות השקיה שלוש פעמים ביום היישר אל תוך הווריד ועוד מעזות להביט בי במבט בלתי סולח.
עוד יום איכשהו חלף. צינת הערב אינה מגיעה הנה, היתושים דווקא כן, בהמוניהם. מקלחת ועוד מקלחת, חייב תנועה, תזוזה, מים זורמים. מלטפים את הגוף, מצננים, מקררים, מנעימים עלי, ולו במעט, את הערב שנע באיטיות מרגיזה. לאיטי אני נרדם, מאפשר לעצמי להרפות מעט ולצלול אל השינה המתוקה.
הזריחה בחממה אמנם מנחמת, מביאה עמה אופטימיות, אבל אני, אני כבר לא מתרגש ממנה. אני חייב משהו אחר, משהו שונה, מפגש אחר עם הטבע, מפגש שונה עם עצמי, דרך נוספת להלך בה. אני צמא, צמא למים חיים, מים מתוקים, מים שימלאו את מצבורי הגוף והנפש. החלטתי, אני עוזב הכול. סוגר, מסדר, יוצא לדרך, יוצא למסע, יוצא לחפור את הבאר שלי, למצוא את הנביעה שלי שתמלא אותי, שתרווה את הנפש.
הדרך ארוכה, השביל ארוך, האופק נפרש מלפנים ושורת החממות מאחור הולכות ומצטמצמות, הולכות וקטנות, נעלמות להן כמעט לגמרי, מפנות מקום לשינוי. אני מאפשר לעצמי להתנתק מן המוכר, לצאת מאזור הנוחות המצמצם כל כך ופשוט צועד, הולך, זוחל, רץ, בוכה, צוחק, חושב, מתייסר, מתענג, מחבק ומלטף עד שלפתע, בזווית העין, אני רואה. בתחילה זהו זרזיף קטן, זרימה קלה שכמו מחבקת את כפות רגליי היחפות.
הזרם הולך וגובר, איני יודע ומבין, שיטפון באמצע הקיץ, הוזה אני?
כך כפי הנראה, חשבתי לעצמי נראית ומרגישה גאולה. המים חלפו על פני, נושאים עימם סחף חום, עכור ממעמקי המדבר וממעמקי נפשי שלי, מאפשרים למדבר לנקות ולהתנקות, לשחרר ולהשתחרר, לבקוע ולהבקיע דרך חדשה ואמיצה, דרך שחותרת ללא הרף, ממש חוצבת ללא שום פשרה את דרכה אל עבר האמת שאין בלתה.
"אז תפקחנה עיני עיוורים ואוזני חירשים תפתחנה, אז ידלג כאיל פסח ותרן לשון אלם כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (ישעיהו לה, ה-ו.)

 

מקום שלישי - מאיה ברקוביץ', כפר חרוב

בין מים למים, אני נוצרת. מתהווה בתוך רחם בטמפרטורת גוף. עוברית בטוחה בעצמה. למרות ציפיות נסתרות שתהיה עובר. והרי למן ההתחלה היא שניהם. עובר ועוברית. ועד היום. יש חלק זכרי ונקבי שנעים במעגלים בתוכה. אפילו איבר המין נעדר אך נרמז. יפה העוברית, נחה במים חמימים, מגלה את נפלאות הסימביוזה. המים שלך הם מרחב המחייה שלי. אי מהות וראשית מהות. שם, בניקבה החשוכה, דולק נר על ראשי. שם אני מתוודעת לכל העומד להתרחש, חיי נפרשים לפניי. איברים נוצרים ומתארכים. אני מתהפכת על גבי, שוחה במי אהבה. האהבה שתהיה לי חבל תלייה וחבל הצלה. יד העוברית, אצבעות נטולות
ציפורניים, תשלח ותגשש אחר חבל הטבור. כל החיים תחפש את החבל הזה. שיזין אותה, שייתן לה הכל מבלי שתצטרך לבקש, חיבור בין שניים.
דמעות יורדות על לחיי העוברית, טעמן מלוח לעומת מתיקות המים. כך תרגישי כל פעם שתכנסי למקווה מעיין, אגם וים גדול. תטבלי את ראשך, שערותייך יתפזרו סביבך וגופך יזכור מאין בא, ויזדכך. תעצמי עיניים ותדעי כי הזמן קצוב. אך אל פחד, בין צלילה לציפה, תנועי. עוברית את בתוך עולם שנוצר למענך. כך את שלמה ולשם תשובי בשלמותך.
בינתיים, הקלקול מתהווה אף הוא, הפגמים הכמוסים יתפתחו לפצעים, לחלומות תעתועים. רואה את מראש את הכאבים, השנים החסרות, הבכייה לדורות, הפיתויים שמחכים בפינות, מערכות יחסים שיסתיימו לשווא, וגם, האהבה שלא תרפה ותהיה סם מזרז, קשרים מצמחים, ברכות וגאולה. הכל רואה מראש, וחומלת. כמה חבל שלא תזכרי, שנים על גבי שנים יעברו עד שתפגשי את עצמך הזו שוב, תחושי בטוהרה, במוגנותה, בנפרדותה בתוך האחד.
צלילים עמומים נשמעים, העולם רחוק קמעה, החושים אינם גלויים. רק חוש פעימות הלב וחוש המגע העצמי. גבולות ברורים בין דפנות רכים. בעיניים עצומות רואה העוברית נופים בתולים טרום אדם. תלולית שלג צחורה, חול זהב על חוף אין עקבות. נופי עולם נברא. עיניה נעות מתחת לעפעפיים דקיקים, חולמות את פני הטבע שלא תוכל לראות כך לעולם: מפסגות הרים, מלב ים, מצמרות עצי יער גשם. היא תדע לזהות שברי תמונות ברגעים נדירים מימי חייה, זכר להבטחה קדומה.
בתוך הרחם הגדול משכלת את רגליה הזעירות, מסביבה יחוגו בקצב איטי היקרים: אמא ואבא אותם בחרה בקפידה, צמד אחיות,  3 גברים (כמובן שיהיו אחרים אך רק 3 מסומנים) אחיה הקטן, בעלה השני והעורך של הספר שלה. ו 4 נשים (במקרה יצא, ספירת אבות ואימהות) חברה המבוגרת ממנה בשנים רבות אותה תזהה ברגע הראשון שתפגוש באוניברסיטה, הבת השלישית שלה, האחות שתיילד אותה ותסייע לה לפתוח קנה
נשימה חסום, ועוד אישה שלא תפגוש לעולם שתקרא את ספרה ותשלח לה מכתב. כל אלה חגים סביבה במעגל, מקיפים אותה, נוגעים בה בעדינות, מברכים אותה לקראת החיים החדשים. הרופא שעושה לאימה אולטרה סאונד עוצר ומצלם תמונה, תראי הוא קורץ, היא מחייכת.
מידי פעם מגיעים רעלים, מתחילה לחוש צפיפות, הגוף תופס נפח, כל תנועה כרוכה במתיחה. העוברית יודעת כי בקרוב נגמר הזמן והמרחב. יש בה משהו שלא רוצה להיפרד, לא רוצה לצאת אל החוץ. ויש קול שאומר הגיעה העת, המלאכה מרובה. אתנחתא בין הנצח לחיים, לתת לנשמה עוד רגע לפני הנשימה, לפסוע בנחת על הגשר. ממש לפני שהמים יורדים, מגיע מלאך הגורל. בודק תאריך ושעה, מסמן את העוברית שלו בכתם קטן על העורף. מבטו עוקב אחריה מעתה ועד עולם.
הכתר מוסר, אני נולדת.